משמורת

עוסקת ביחסים המשפטיים והמעשיים שבין ההורה לילדיו,
כגון הזכות של ההורה לקבל החלטות עבור ילדיו והחובה של ההורה לדאוג לצורכי ילדיו.

בישראל קיימת הבחנה בין "משמורת" לבין "אפוטרופסות".
"אפוטרופסות" כוללת את הזכות והחובה לדאוג לכל צרכיו של הקטין (צרכיו החינוכיים, הבריאותיים וכדומה).
ע"פ ההסדר החקיקתי בישראל, הוריו הביולוגיים של קטין הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות).
גם לאחר פרידה של ההורים, שני ההורים נשארים אפוטרופוסים לילדיהם הקטינים, ואחראים במשותף להחליט החלטות בנוגע לגידולם,
חינוכם ועתידם של ילדיהם תוך דאגה לצורכיהם ושלומם.

("משמורת פיזית" ו/או "חזקה על הקטינ/ים") מתייחסת למקום מגוריו וסידור הלינה הקבוע של הקטינ/ים.
בישראל, בעת הפרידה, לרוב מוגדר עבור הקטין הורה יחיד (בדר"כ האם) עליו מוטלת החזקה על הקטינ/ים.

המילה משמורת איננה מופיעה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וזו נוצרה בפסיקתם של בתי המשפט.

קביעה בפועל
בעת פרידה, מצויה בידי ההורים היכולת לגבש הסכם עצמאי ביחס לענייני המשמורת. אם הערכאה השיפוטית מוצאת כי ההסכם תואם את טובת הקטינים,קרוב לוודאי שההסכם יאושר ויינתן לו תוקף של פסק דין
בנוסף לכך, באפשרותו של בית המשפט לקבוע את משמורת הקטינ/ים בהתאם לחוות דעת מומחים מטעמו ו/או בכפוף לטובת הקטינ/ים ושמיעת קולם.