סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע כי בעת גירושין, בהעדר הסכמה אחרת בין ההורים, ילדים עד גיל 6 יעברו לחזקת האמא.
זאת למעט נסיבות בהן טובת הילד היא שלא להיות במשמורת מלאה של האם. חזקת הגיל הרך – כל מה שצריך לדעת.
מהי חזקת הגיל הרך?
זהו כלל משפטי על פיו, בעת פרידת ההורים (אם כידועים בציבור ואם כזוג נשוי שמתגרש) ילדים עד גיל 6, יעברו אוטומטית לחזקה מלאה של האמא.
חזקה זו נוצרה מתוך הנחת מוצא כי לאמא יש תפקיד הורי מרכזי יותר מן האב בחיי ילדים קטנים ולכן במקרה של פרידת בני הזוג, יעברו אלו לחזקתה ולאב ייקבעו הסדרי ראייה.
ישנם מתנגדים רבים לחזקת הגיל הרך הטוענים כי היא מהווה פגיעה בעקרון השוויון כלפי אבות וכי היא גורמת לנתק חד ולא טבעי בין אב לילדיו בעת גירושין.
כמו כן, לשיטתם של אלו, חזקת הגיל הרך אינה מתאימה למבנה המשפחתי המודרני, שכבר אינו מבוסס על חלוקת התפקידים המסורתית.
בעבר, האם הייתה נשארת בבית ומגדלת את הילדים ועיקר תפקידו של האב היה לפרנס. אולם, כיום, שני בני הזוג מפרנסים יחד את הבית
והאבות מעורבים מאוד בחיי הילדים ואינם מגלמים עוד תפקיד משני לאם.
משכך, הטענה היא כי חזקת הגיל הרך אינה רלוונטית עוד ואין כל סיבה כי לא תינתן לאב הרוצה בכך ומסוגל לכך,
לקבל משמורת מלאה על ילדיו, גם אם הנם מתחת לגיל 6.
ועדת שניט
בשנת 2005 הוקמה ועדת שניט שהייתה ועדה ציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין.
תפקידה המרכזי של הועדה היה לתת המלצה האם ישנה הצדקה להמשך תחולתה של חזקת הגיל הרך, בין היתר בשל הנימוקים שתיארנו לעיל.
המלצותיה הסופיות של הוועדה פורסמו בשנת 2011 ומסקנותיה היו כי יש לבטל כלל משפטי זה ולבחון בכל מקרה לגופו מהי טובת הילדים.
זאת תוך מתן דגש למסוגלות ההורית ולמידת המעורבות של כל הורה בחיי הילדים, ללא תלות במינו.
למרות זאת, חזקת הגיל הרך לא בוטלה, אולם לאורך השנים בתי המשפט לענייני משפחה שמים יותר את הפוקוס על טובת הילד ופסיקתם התפתחה בעניין זה למרות קיומה של החזקה.
כך למשל, ניתן כיום לראות מקרים בהם מבקש האב משמורת משותפת על הילדים ללא הסכמת האם ובית המשפט מאשר זאת למרות שהילדים מתחת לגיל 6.
זאת כאשר קיים קשר קרוב ויציב בין האב לילדים ובית המשפט התרשם כי משמורת משותפת תשרת את טובת הילדים.
חריגים לתחולת החזקה
חזקת הגיל הרך איננה אבסולוטית ויש לה יש שני חריגים.
החריג הראשון הוא כאשר בין ההורים הושגה הסכמה אחרת והם מעגנים אותה בהסכם משמורת או הסכם גירושין כולל.
כך למשל, יכולים הם להסכים כי הילדים יהיו במשמורת משותפת של שניהם, מה שנקרא היום חלוקה שווה של זמני השהות.
לחילופין, באפשרות ההורים להסכים על כך כי האב יהיה ההורה המשמורן ולא האמא.
החריג השני לתחולת חזקת הגיל הרך מתקיים בעת שטובת הילד היא שלא להיות במשמורתה של האם.
מדובר בדרך כלל במצבים בהם האם אינה כשירה להיות ההורה המשמורן (עקב מצב נפשי או פיזי, למשל התמכרות לסם או לאלכוהול)
ואז פונה האב לבית המשפט ומבקש כי יעניק לו את המשמורת המלאה. כמו כן, לעיתים ישנו מצב שבו האב הנו למעשה המטפל העיקרי בילדים.
אז, אף אם האם אינה מסכימה לכך, בית המשפט לענייני משפחה יכול להורות שהחזקה על הילדים תימסר לאב משזוהי טובת הילדים.
